אחד הגילויים המעניינים , שעמדנו עליהם בפרקים הקודמים , הוא מוזרותה של השפה הפילוסופית . ראינו את סגולתה לומר באופנים זרים ואף סותרים אותם דברים עצמם . גם הבהרנו , שהאירוניה היא יסוד מאפיין במחשבה הפילוסופית המכוונת למוחלט . השפה הפילוסופית הופיעה בהקשרים הקודמים כבעלת מבנה כפול — חיצוני ופנימי , מדגיש ומבליע , חושף ומכסה . * כלומר , השפה הפילוסופית מוסרת לנו את האמת תוך כדי שהיא מטעה אותנו לגבי כוונתה . הטכניקה העיקרית , שבה עושים פילוסופים שימוש , היא שינוי המשמעות המקובלת של מלים מן השפה המדוברת והתכוונות למשמעות חדשה , אשר מובהרת מתוך הטקסט ומתוך הדיון הפילוסופי עצמו . וכך אנו עדים לבניית משמעות או משמעותיות חדשות ותלויות הקשר תיאורטי נדון תוך כדי שימוש שוטף * ב'פילו סופיה — על האמת האחת' אני מנסה להבהיר מדוע האירוניה היא כזו בהכרח ומדוע , בתור שכזו , היא הלוגיקה של הפילו סופיה . ותקין באותם המושגים המשתנים אבל במסגרת תחביר השפה המדוברת הרגילה . ראינו דוגמות לכך בפרקים הקודמים . הסכנה שהקורא עומד בפניה היא ערבוב בלתי מבוקר של שתי רמות המשמעות זו בזו . השימוש החדש שפילוסוף עושה במלה ...
אל הספר