קירקגור אומר , כי הסובייקט , באשר הוא פרט קיים , חייב להיות נתון לריאלקטיקה ביחס לזמן , שכן החלטתו האינסופית , שבה הוא נוטש כל אובייקטיביות , מתרחשת בזמן , ולכן החלטתו זו אין לה מעמד חד פעמי אלא של שאיפה מתמדת ( שם , . ( 182 לכן הגדרת האמת חייבת להביא בחשבון שאיפה זו שבה מופיע הנצח בתוך הזמן . האמת היא לפיכך היצמדות לאי ביטחון אובייקטיבי בתהליך הרכישה של הפנימיות המשתוקקת לאינסוף ( שם . ( הגדרה זו מבטאת את מהותה של האמת בהתגברות עצמית ; שכן אלמלא חייו האובייקטיביים של הפרט בזמן לא היה גם לתשוקתו האינסופית כל מובן . היא לא היתה ולא כלום , כיוון שהיתה נתונה כהישג גמור . קל לראות , וקירקגור טוען זאת במוצהר , כי הגדרת אמת זו שקולה להגדרת האמונה ( שם , ( שהרי האמונה היא הסתירה שבין התשוקה האינסופית לפנימיות לבין אי הביטחון האובייקטיבי . אם אני יכול לתפוש את אלוהים באורח אובייקטיבי — אומר קירקגור — אינני מאמין , אבל דווקא משום שאינני יכול עלי להאמין ( שם . ( האמונה והאמת זהות במשמעותן ולכן שתיהן מבטאות את הנצרות , אשר מבטאת אף היא את הסתירה הבסיסית הנדונה . כל אמונת אמת חייבת להיות נוצרית , ...
אל הספר