ניטשה טוען נגד שפינתה , כי הסיבתיות המכאנית לא פחות מן הסיבתיות התכליתית היא צורת האנשה , השלכה של הדמיון האנושי , דימוי של משהו כישות חיצונית של אופן חוויה פנימי שלנו , כלומר ' של מה שנדמה לנו בסיבתיות הרצון . ומכיוון שאין בעולם אירועים זהים ואף לא זהים לעצמם , לא קיים שום בסיס לחוקים כלליים וקבועים . ניטשה אינו מתנגד רק לתלות הסיבתית שבין אירוע א לאירוע ב , אלא לעצם חיתוכו של תהליך העולם לפריטים יחידים ונבדלים . ואכן , ניטשה תוקף את מושג הסיבתיות , אבל לא פחות מכך — כפי שראינו במובאות בהקשרים הקודמים — הוא עושה בו שימוש בעצמו , כלומר : מחייבו ומצדיקו . הפתרון לכך מצוי בהכרח במשחק זוויות הראייה של ניטשה שעליו עמדתי . עקרונית ניטשה פוסל את הסיבתיות באשר היא קשורה לתיאוריה מסוימת וחלקית , אבל מחייב אותה כשהיא מופיעה במסגרת המושג 'רצון לעוצמה . ' אז היא מאפיינת אותו . חשיפה זו של פני הדברים תגלה שוב , שניטשה ושפינוזה תופשים 'סיבתיות' באותה משמעות עצמה . ראינו , שניטשה מגדיר את הרצון לעוצמה כסיבה ' ) מעבר לטוב ולרוע , ' סעיף ( 13 וגם בסיבתיות היחידה שהוא מאמין בה ( שם , סעיף . ( 36 הכיצד ...
אל הספר