אםנת KOEII n צילום . רחל הירש פעם נסעתי באוטובוס . היה יום קיץ . במראה שמעל ראשו של הנהג ראיתי תל שזופה מיטלטלת . היא נעלה סנדל לבן , כמו הסנדל שלי , שהיה נפוץ מאוד באותם ימים . פתאום הסתבר לי שזו רגלי שלי המיטלטלת במראת הנהג . ניסיתי לשוב ולהתבונן בה מן המרחק , אבל המראה נגוז ואני נצמדתי לעצמי , יישרתי את הרגל והסנדל נעלם . רחל הירש מצלמת את עבודותיי בהתמדה . אני רואה את התצלומים ולא מזהה את עצמי . היא בוחרת פרטים שמעולם לא ראיתי , היא יוצרת קומפוזיציות ופרספקטיבות שמאפשרות לי התבוננות אחרת , כמראובייקטיבית . התצלומים מלאי תנועה אבל הם מקובעים . אני לא יכולה " ליישר רגל . " של מי העבודה הזאת ? אם אצייר פורטרט של מאן דהוא - של מי העבודה ? לא , אין מדובר ברכוש , אלא בבעלות , בקשר הורי . כמי שפועלת במסגרת החלל , כמיצבנית שמייחדת את עבודותיה למקום מסוים ולו בלבד , אני רואה את עדשת המצלמה של רחל הירש כאופציה הכרתית אנליטית , כאינטרוספקציה . אני יכולה לשפוט את נקודת התצפית , את השימוש באור ואת בחירת המיקוד . אני רואה את עצמי במבט אחר והתעתוע מעורר תהיות . אני רואה את עצמי רואה את עצמי .
אל הספר