מנימוסי השירה של המקרא וממנהגיה שמכנים כינוי לדבר על פי הסגולות שלו , כגון השם 'צור ' המשמש כינו להקב " ה . כינוי זה יסודו בדימוי למידה של הקב"ה שהוא משגב ומחסה , כמו שאתה אומר ; אי אלהימו צור חסיו בו ( דברים לב , לז , ( אלי צורי אחסה בו ( תהלים יח , ג , ( ויהי ה ' לי למשגב ואלהי לצור מחסי ( שם צר , ככ . ( אבל מתוך שנעשה השימוש כדימוי זה תדיר , היה הדימוי לכינוי של קבע לכנות בו את הקב " ה גם לא מצר מידת המחסה , כגון : הצור תמים פעלו ( דברים לב , ר , ( צור ילדך תשי ( שם שם , יח , ( כי צורם מכרם ( שם שם , ל , ( ועוד . כיוצא בזה אתה מוצא במקרא דימויים אחרים , כגון : רועה ישראל , יושב הכרובים ( תהלים פ , ב , ( שאף הם כינויים להקב " ה . וכגון : ארמי , שהוא כינוי ללבן , בדברים כו , ה : ארמי אבד אבי . ועיין ת"א שם . וכאלה במקרא הרבה . המדרש שקיבל דרכי ספרות מן המקרא אף הוא היה לו הנימוס לכנות דברים בכינויים . ולפי שהמדרש מייסד דבריו על המקרא , על כן היה מדרכי המדרש שמכנים דברים בכינויים על פי לשונות הכתובים בפסוקים . בדרכי הדרש והפתרון , שבעלי המדרש דורשים ופותרים מקראות , הם מוצאים בהם רמזי...
אל הספר