בל המרבה לקרוא בכתביו של אלפרד די מיסה ייטיב להבין , מדוע לא אהבו ארתור רימבו . איכר צעיר זה , אדום הכפיים וכחול העיניים , שחונן בפיקחות שלא באה על סיפוקה לא בחינוכו הלקוי ולא בקריאת הספרים שבספריית שארלויל , בחור זה שהצטיין באותה פאנטאסיה מכונפת שכבשה בסערה את כל הרקיעים ואת כל מדורי התהומות , לא היה יכול לשאת את עדינותו , את השכלתו , את קלות לשונו ואת נימוסיו המזהירים של מיסה . אלפרד די מיסה נולד למשפחה בורגנית משכלת , ונהנה מכל אותם יתרונות שחלקו של רימבו נתקפח בהם . המום מפני כוחות היצירה שבקרבו , מפני מחשבותיו שהעמיס עליהן רגש אחריות על אנושית , היו פניו מופנים לעולם אל היתוך / אל עצם מהותם של דברים ואידיאות . כל קלות , כל ברק , כל מה שהזדמר על נקלה היה חשוד בעיניו , וגם נקלה . דחף כוללני זה , ששידלהו בל שעה לחבק זרועות עולם ולהגיע אל הסוף , אל האין םוף , לחקור את מהות היאני' ולהימוג ב'לא אני , ' כל זה היה קרוי אצלו 'להגיע אל הלא נודע / היתה זו שאיפתו כל הימים . מיסה הצעיר , אהוב הרומאנטיקנים בני הדור , שקובצי שיריו הראשונים נתקבלו בתשואות , לעג לחוקה האסתטית החדשה שחקקוה הרומאנטי...
אל הספר