פיכטה לא הושפע כלל וכלל מן האסתטיקה של המוזות ומן הנאטוראליזם המיטאפיםי . הוא שאף ליצור השקפת עולם משלו . החובה והרצון הם שני עמודי התווד של עולמו הפילוסופי . ה'אני' צריך לספוג אל קרבו את הילא אני' המהווה את ההתנגדות המוסרית לתנאים הקיימים . הניסויים שברגש משועבדים ל'אני' האמפירי השולט על כל מה שמחוצה לו , ואינם אלא אמצעי פעולה בלבד . ה'אני' האבסולוטי איננו מושג התובע קונטמפלאציה או איחוד כלשהו בין היאני' וה'לא אני' , הוא גם איננו דורש ביאור אסתטי לעולם ולמלואו , הוא כוח מניע פעיל . החירות האינסופית פירושה קשר בין התבונה והחובה . פיכטה ניסה ב'תוךת המדע' שלו להשתמש במינוח פילוסופי טהור , עם שהוא משונה במקצת , ורווי פאנטאםיה רומאנטית ביסודה . הוא ניסה בראש וראשונה ליצור שיטה , שתסביר את מבנה העולם בצורה שתאפשר לאמן להתמצא בו , או —מוטב לומר — להשתלט עליו . הוא שלל את כל הנמצא , פרט ל'אני . ' העולם איננו אלא דימיון של שוא , חיי האדם — חלום , טירוף דעת . בהשוואה אל האין סוף כל דבר אנושי , בין שהוא קטן ובין שהוא גדול אין בו חשיבות . ל'אני' בלבד , רק ל'אני' האבסולוטי , יש ערך אבסולוטי , יתר ...
אל הספר