היישוב היהודי בארץ ישראל לא היה מעולם חברה הומוגנית . רבו בו השסעים החברתיים : אם בגין העמדה כלפי תוקף ההלכה היהודית בחברה המתחדשת , או אידאולוגיות הקשורות בדרך הגשמת הציונות ; אם על בסיס לשון ונהגים תרבותיים , או בתוקף אינטרסים כלכליים . בתוך המגוון של השסעים הללו אפשר היה להצביע , עוד קודם לקום המדינה , על כמה קווי חתך בולטים שיצרו חיץ בין מגזר אחד למשנהו : החתך העדתי , שמיקם כל אדם בקטגוריה עדתית מסוימת ; והחתך הדתי , אם כי בעיית השיבוץ בו היתה מורכבת ומסובכת יותר , שכן ההבחנה בין דתיים , מסורתיים וחילונים אינה תמיד ברורה . עם זאת נראה שעד קום המדינה לא עמדו השסעים החברתיים התרבותיים — בנבדל מהשסעים הפוליטיים האידאולוגיים — במוקד ההוויה של התקופה . במידה מסוימת ניתן לייחס זאת למספרם המצומצם של אלה שהשתייכו לקבוצות ה'חריגות' מבחינת תרבות ונוהג , כגון החרדים הקיצונים או כמה מעדות המזרח ; ובמידת מה נובע הדבר גם ממגמות התבדלות שניכרו בקבוצות השוליים ויצירת אוטונומיה קהילתית נרחבת — מגמות שנסתייעו במקרה זה דווקא בהיעדר ריבונות ממלכתית . התבדלות זו מיתנה במקצת את הביטויים הקיצוניים של המת...
אל הספר