. 1 מקובל בספרי הדקדוק ובמילונים העבריים , כי נמצא שורש נשת , מיוחד ללשון העברית ואץ דומה לו בשאר הלשונות השמיות ( עי , ' דרך משל , גזניוס בוהל , ערך נשת . ( שלוש פעמים נמצאים לשונות נשת במקרא : לשונם בצמא נ # תה T TT ' ' ( ישעי' מא , יז , ( נשתה גבורתם ( ירמיי נא , ל , ( ונשתו מים מהים ( ישעי' יט , ה . ( פירשו : * : T x T את הלשונות הללו , לפי העניין : חרב , יבש . ינקותה' הרי היא לדעת מפרשים , וכן במילונים , עבר של בניין קל , והדגש שבתי"ו להטעמה יתירה הוא בהפסק . דוגמת דגש שכמות זה נמצא בייחוד באותיות השוטפות למ 'נ : חדלי ( שופטים ה , ז ; שמ א ב , ה - על פי מהדורת גינצבורג , ( יחלו ( איוב כט , כא , ( רמו ( שם כב , יב , ( נתגו TT ( יחזקאל כז , יט . ( כל הדגשים הללו הרי הם בהפסק להטעמה . . 2 עוד דוגמה לדגש כזה בבניין קל בתי"ו , כמו נשתה , מצאו מדקדקים בתיבה יצתו ( ישעי' לג , יב ; ירמי' נא , נח . ( מקובל ומוסכם , כי 'יצתו' עתיד קל הוא של שורש יצת , ומה טעם לדגש שבתי"ו ז הוי אומר : הוא הוא אותו הדגש להטעמה בהפסק . הרי שהשוו את התי-ו לאותיות השוטפות הנוטות מטבען להיכפלות , כגון : אלה , .....
אל הספר