לבסוף עלינו לשאול , אם נכון שפיכטה מציע להיגל את המיתודה הדיאלקטית , כפי שעשוי להשתמע מגישת ה'תיזה אנטיתיזה סינתיזה' שלו . התשובה היא שלילית , אם רצוננו להבין בדיאלקטיקה מה שהבה בה היגל , כלומר מיצוע הדדי ומעגלי ולא סתם מיכאניזם של שלילות . נכון שכבר פיכטה מנסה לעשות סינתיזה של הכיוון האנאליטי עם הסינתיטי בעזרת הרעיון של הצבת ניגוד והתרתו . אולם כמו בכל מקום יש גם כאן הבדל עצום בין מה שהבינו פיכטה והיגל ב'סינתיזה . ' הסינתיזה הפיכטיאנית היא חיצונית וקרובה יותר לזו של קאנט ; אין בה שימה לעל של משפט הסתירה אל כפיפות מוחלטת ואפריורית לתוקפו , באופן שכל ניגוד מתיישב לפי הנוסחה 'בחלקו הוא כך ובחלקו הוא כך . ' פתרון הניגודים הטיפוסי של פיכטה אינו עומד על זיהוי כל אחד עם מלוא היקפו של המיצוע ההדדי שביניהם , אלא על צמצום האכסטנסיה המיוחדת של כל אחד מהם , באופן שלא יפלוש לרשותו של חברו ויוכל להתקיים בצדו בשלום . לפי פיכטה , אילו מילאו שני הניגודים את מלוא היקפו של מצעם המשותף היו מבטלים זה את זה , מפני שסתירה הדדית אינה מקיימת את המכלול על קטביו ( כפי שסבורה הדיאלקטיקה , ( אלא מחסלת אותם . לכן ...
אל הספר