המיתודה הפיכטיאנית

למרות הדמיון שבינו לבין הוסרל בכמה טענות יסוד של תוכן פילוסופי , הולך פיכטה במיתודה הפוכה י הוא מקבל מקאנט את גישת הדידוקציה באחת מגירסותיה — הווה אומר , בגירסה הישרה ובמתכונת הקאטיגוריות השלישיות — ונותן לה שלטון בלעדי במיטאפיסיקה . גם הדידוקציה שלו ( כמו של קאנט ) יוצאת מן התודעה העצמית או האני . אך בנסיונו של פיכטה לחסל כל שריד של ככות נתונה ושל גילוי פינומינולוגי הוא הופך את עקרון התודעה העצמית מהויריסטי למאטריאלי , וחותר להפקה ממצה של הקאטיגוריות והמשפטים המיטאפיסיים אלה מתוך אלה וכולם מן האני ובאמצעותו . בעשותו כן רואה פיכטה את עצמו כממשיך נאמן של קאנט ; אך למעשה הוא רק נוטל מוטיב מרכזי אחד של קאנט , ותוך התעלמות מן האחרים הוא מרחיב את שלטונו , עד שהוא חוזר וגולש אל אידיאל הדידוקציה של דיקארט ושפינוזה , זה שקאנט הוציאו בפירוש מתחום הפילוסופיה . שיבתו של פיכטה אל דיקארט ושפינוזה יש לה משמעות לא רק מבחינת המיתודה 7 כמו עשיית ההוויה עצמה קביעה פנימית של האני ; או תיאור האופנים הטראנס צנדנטאליים במונחים של אקטים . של התפלספותו , אלא גם מבחינת התוכן שממנו היא יוצאת . הראשית המוחלטת ש...  אל הספר