כאן יש הזדמנות לראות מחדש את היחס המיוחד בין שני מובני הדידוקציה אצל קאנט . המובן של צידוק וביסוס ( דידוקציה 'טראנסצנדנטאלית , ( ' והמובן 9 דוגמה אחרת י , קאטיגוריות הממשות והשלילה . הסכימות שלהן הן 'זמן מלא' ו'זמן ריק . ' אך לאחר שהתאוששנו מן הברק הראשון של ההצעה אנו מגלים שהחטיאה את מטרתה . הקאטיגוריה אינה מתגלמת על ידי הזמן עצמו אלא על ידי מילויו הדוושיי , רוצה לומר , לא על ידי צורת ההסתכלות אלא על ירי ח 1 מרה . אין כאן שום עיצוב ספציפי של סדרי זמן כלשהם , אלא רק יחס של הזמן אל משהו אחר ( התחושה . ( המסגרת הזמנית היא כאן טפלה לעיקר , מפני שלא הזמן מגלם כאן את הקאטיגוריה אלא התחושה או העדרה . הסכימה היחידה המתקרבת לאידיאל של קאנט היא סכימת הגודל —המספר . המספר הוא ביטוי של צורת הזמן , ואין מניעה לומר כי למרות ההבחנה בין כמות לבין מספר , הרי המיספור של הגודל עשוי להיחשב במיצויו במונחים ' הסתכלותיים . ' ואכן , המספר בכלל והמאתימאטיזאציה של התצפיות בפרט הוא שלב הביניים החשוב ביותר המגשר , בתוך המדע כפי שקאנט ראהו , בין שכבת התצפית לבין שכבת העקרונות המיטאפיסיים . של גילוי והפקה של תכנים...
אל הספר