בהקשרים אחרים כבר עמדנו על המעמד המיוחד שמושג התרבות מקבל במובלע בשיטת קאנט . בפרק ב' ( עמ' 50 ואילך , 66 ועוד ) ראינו את חשיבתו לגבי הפרוגראמה של הביקורת , ואילו עכשיו אנו רואים את זיקתו למיתודה שלה , או לאחד הטיעונים החשובים בתוכה . זיקתו של עניין זה לעמדה שפיתח אחר כך היגל אינה צריכה הדגשה . בייחוד יש במיתודה הנסוגה של קאנט טירים של התפיסה הספיקולאטיבית שבה תפס היגל את ההכרה העצמית בכלל . מה שהיה אצל קאנט רק דרך אחת , לגיטימית אבל משנית , לאכס פליקאציה עצמית של הרוח , מתפתח אצל היגל לידי עקרונה השליט . הרוח מגיעה לתודעת עצמה לא מתוך שהיא מתבוננת במישרין בתוך פנימיותה , אלא מתוך שהיא חוזרת ומזהה את עצמה במוצריה , ושבה אל עצמה בתוכם . רעיון זה הוא יסוד מוסד בתורתו של היגל כפי שנפרשה בפינ 1 מינ 1 לוגיה של הרוח , בפילוסופיית ההיסטוריה , בתורת המוסר והמדינה ובתולדות הפילוסופיה ; וכל עצמו נובע הרעיון מן התפיסה הלוגית המיוחדת שבה תפס היגל את ההתייחסות אל עצמו בכלל ( לא רק במודוס של ידיעה , ( ואת היחס בין פנימי לחיצוני , זהות ואחרות . התייחסותו של אינדבידואום אל עצמו עוברת דרך התייחסותו ...
אל הספר