עם הדיון בשאלת הספקנות ובמיתודה המאתימאטית הסתיים מה שיכולנו ללמוד על המיתודה של קאגט מתוך דיוניו המפורשים בנושא זה . מכאן ואילך נצטרך לפנות אל רקמת טיעוניו הקונקרטיים של קאנט , כפי שהיא מופיעה בפועל בתוך ה'ביקורת , ' ולחלץ ( או לשחזר ) את דפוסי המיתודה הפועלים בתוכה . המעט שלמדנו עד כה נוגע בכל זאת לשני עקרונות בסיסיים . ראשית , נתבססה סמכותה של התבונה לשמש 'בית דין לעצמה' ולהתעצב כמדע טראנםצנדנטאלי מיוחד ( כביקורת ;( ועם זאת נקבעה הבחנה חותכת בין מדע זה של התודעה העצמית לבין מדעי העולם . שנית , התברר כי הדרך שבה בלבד יכולה סמכות זו לצאת אל הפועל ולהקים מיטאפיסיקה מבוקרת היא דרך של אכספליקאציה עצמית , שבה חוזרת התבונה אל המבנים והמר כיבים העצמיים שלה ומעתיקה אותם ממצב עמום וחבוי אל מצב בהיר , מידע ומחותך , ובכך היא נשענת אך ורק על משאביה היא ואינה פונה אל מקור זולתה . ביטוי נאות לכך ניתן במימרה , כי זוהי מיתודה שאינה מניחה ביסודה אלא את התבונה עצמה , ומבקשת אפוא לפתח את ההכרה מתוך נבטיה הראשונים , בלי להישען על שום עובדה ( פרול' עמ' . ( 33 פיתוח זה נעשה על ידי כך שכל הקשר הדעת , על ...
אל הספר