מן המפורסמות הוא שקאנט יצא נגד הספקנות מזה והד 1 גמאטיזם מזה , כשהוא מציע את גישתו הביקורתית כפתרון לשתיהן . אני אומר 'פתרון' ולא פשרה או עמדת ביניים , מפני שקאנט לא ראה את הביקורת כאיזור של אמצע בין ספקנות לדוגמאטיזם , אלא כעמדת על פילוסופית , הנולדת מן הניגוד שבין השתיים וכפתרון לניגוד זה . במידת מה יש כאן שוב פרוטוטיפוס של ' שימה לעל' — Aufhebung — שגם הוא בנוי , כמו זה של היגל , על פי הדימוי של בגרות והבשלה של הרוח . הדוגמאטיזם הוא עמדת הילדות הבלתי אמצעית ; כאן נעוצה הרוח במישרין בתוך מושאה , ללא ביקורת וללא רפלכ סיה על עצמה . הספקנות מופיעה בשלב השני , אשר בו מביאה הרפלכסיה המתעוררת לידי שלילה טוטאלית : כאשר נחלצת הרוח סוף סוף משקיעותה התמימה או הדוגמאטיתן בתוך המושא , מאותו ביטחון שלם שיש לה בהכרתה , ובאה לתת את דעתה על עצמה ועל היכולת העקרונית של הכרתה , הריהי מסיימת בשלילה גמורה של יכולת זו ובעמדה עקרונית של אפס הכרעה . שלב זה הוא בשל ומבוגר מקודמו ; אולם הוא מסובך בסתירה לא רק עם קודמו , שגם לו זכות משלו , אלא גם עם עצמו ; ועל כן נדרש השלב השלישי , הביקורתי , השומר בתוכו יס...
אל הספר