כאן המקום להעיר על ההבדל בין מה שאני מייחס לקאנט ומה שאמרו בסוגיה זו שופנהאור והיידגר . ש 1 פנהאור קרוב לנושא שלנו בעיקר מצד תיאוריית היפה והגאונות ( זו גם אחת הסיבות שהבאתי דוגמאות מתחום זה ) ; והיידגר קרוב לעניין גם מצד האמנות וגם מצד הנושא הכולל של האנתר 1 פ 1 ל 1 גיה הפילוסופית . שופנהאור סבור כי מכיוון שישות האדם מושרשת במהות המיטאפיסית של היקום מיסוד הרצון שבו , הרי בחוויות מיוחסות , כמו זו של האמנות ( המוסיקה , ( הוא מסוגל לחדור באופן בלתי דיסקירסיבי אל יסודו האחרון של העולם ולהשתתף בשאיפתו לביטול עצמי . גם היידגר מחזיק בדעה שיש בכוחן של חוויות מיוחסות , כגון האימה —או השירה המיטאפיסית — לשמש 'צוהר' להוויה . ( לדוגמה , האימה מגלה לנו את האין , שהוא יסוד משמעותו של היש . ( אצל שני ההוגים קיים דפוס השיקול שלפיו נעוצה ישות האדם בשורש האחרון של ההוויה ( או של 'משמעותה , ( ' והשאלה היא , דרך איזה אפיק של חייו או של חווייתו ימומש קשר זה . ההבדל בינם לבין קאנט נשען בעיקר על האופי האנטי לוגי והבלתי מושכל שמייחסים היידגר ושופנהאור למה שהם מכנים 'הוויה' או 'הטבע הפנימי של העולם , ' וכן לד...
אל הספר