בזמנים שבהם השמים טרם נקראו בשמם והארץ כלל עוד לא נזכרה , אפסו , אל מי התהום המתוקים , ותיאמת , אלת מי הים המלוחים , היו לבדם ביקום כולו . צמחים עוד לא החלו לנבוט , גומא וסוף טרם היו בנמצא . אלים אחרים עוד לא נוצרו , גורלם עוד לא נקבע והם טרם נקראו בשם . בעת הרחוקה ההיא ערבבו אפסו ותיאמת את מימיהם אלה באלה . או אז נוצרו האלים לחמו ולחמו . רק החלו לחמו ולחמו לגדול ולהתעצם - וכבר נולדו להם האלים אנשר ( היקף השמים ) וכישר ( היקף הארץ , ( שעלו על הוריהם בכוחם . אנשר וכישר האריכו ימים והולידו את בנם הבכור , אנו , אל השמים . אנו דמה להוריו , הוא נברא בצלמו של אביו . אנו הוליד את אאה , אל החכמה והמאגיה , שהיה הצאצא המוצלח ביותר עד כה , שכן לתבונתו , לחוכמתו ולכוחו לא היו מתחרים בקרב האלים . כל האלים הצעירים התקבצו יחד , שיחקו , רקדו והשתוללו . קול שאונם בלבל את קרביה של אמם יולדתם תיאמת וזעזע את המשכן השמימי . תיאמת העלימה עין ממעשיהם ולא פצתה פה . היא מאסה בהתנהגותם אך חסה עליהם . אולם לא כך חש האב אפסו . הוא קרא לאל מומו , עוזרו , והשניים הלכו אצל תיאמת . בבואם , התיישבו אל מול תיאמת והחלו ...
אל הספר