הנחות היסוד האפיסטמולוגיות וההיסטוריוסופיות של וולפסון מתגלות בפועל בדרכי פרשנות מסוימות , שכמה מהן כבר הוזכרו בקצרה תוך כדי ניתוח עמדותיו הסובסטנטיביות . עתה נבקש להרחיב את הדיבור על העיקריות שבהן . כבר אמרנו שוולפסון תופס את כל הטקסטים שחקר — יווניים קלסיים , מדיאבליים , ואפילו מודרניים — כמביעים עמדות תאולוגיות . הדת , במהדורתה התאולוגית , מצטיירת אצלו כמערכת קוהרנטית של אמונות ודעות . הוא גם סובר שגדולי הפילוסופיה הדתית חיברו טקסטים וגם קראו טקסטים באותה קפידה שבה כתבו וקראו חז"ל את הטקסטים ההלכתיים . לפיכך הוא עצמו הקפיד לקרוא את מקורותיו כמסכת קוהרנטית . במאמרו על פירושים שונים לתורת האידיאות של אפלטון , וולפסון מביע התנגדות מפורשת לשתי דרכי פרשנות שיש בהן , לדידו , בריחה מן ההתמודדות העיונית עם סתירות פנימיות העולות מטקסט פילוסופי . הגישה הראשונה משקפת את נטייתם של חוקרים מודרניים לפצל כל תופעה לשלבים היסטוריים , וזאת אפילו לגבי הוגה יחיד . וולפסון מתנגד לנסיונם של חוקרים שונים לייחס דעות סותרות במשנתו של אפלטון לתקופות שונות בהתפתחות שיטתו . גישת ' החלוקה לתקופות' המשייכת דיאלו...
אל הספר