מטבע בריאתה נזקקה ספרות הנבואה , אולי יותר מכל חטיבה ספרותית אחרת במקרא , לסממנים סטיריים . ראש לכל בשל תכונתה הריטורית , בהיותה זו שמייצגת את הדיבור הישיר של הנביא אל קהל שומעיו , מתוך כוונה לשכנעו באמיתות המסר שלוי . בכך שונה ספרות הנבואה מספרות התורה שעיקרה הכרזת מצוות והוראות ישירות מפי אלהים לעם , ובעיקר שונה היא מן הספרות המזמורית שבה האדם פונה אל האלהים ומתפלל אליו במצוקתו , או מהלל אותו על מעשיו וגדולתו . נכון שגם בספרות החכמה מועבר הלקח ישירות מפי המטיף לשומע ועל כן קיימים בה יסודות ריטוריים , אולם אלה חסרים במידה רבה את הסממנים הסאטירים ואת מרי הויכוח המלווים את המאבק החברתי והדתי האקטואלי , בנסיבות היסטוריות ופוליטיות קונקרטיות . תפקידו של הנביא כמוכיח בשער , המשמיע תוכחות כנגד תופעות של שחיתות חברתית ומדינית . תוכחות המלוות תכופות באיומים ואף בקללות כלפי מוסדות החברה ומנהיגיה , מזקיקה אותו לפולמוס רווי לעג , אירוניה ושנינה . מאפיינים אלה מהווים על פי הגדרותינו יסודות של סטירה צמיחתה של 'הריטוריקה' מיוחסת ליוון הקלאסית , ראה : ש' שביב , "ריטוריקה , " א"ע , ל , עמ' . 987 אולם...
אל הספר