לציונות פנים רבות , שונות זו מזו . עיקר הדיון בפרק זה הוא בציונות הסוציאליסטית , שהייתה דומיננטית מאוד בתהליך התחייה הלאומית . מנהיגיו הבולטים של זרם זה , בייחוד אנשי העלייה השנייה העובדת , שאפו למהפכה מודרנית-סוציאליסטית , ושאיפה זו עיצבה את יחסם לשאלה מה ראוי להחיות מתוך המסורת היהודית בעת השיבה לאר \ ישראל . הם חששו שללא התייחסות למורשת וללא זיקה ליהדות עשויה להיעלם גם הרוח הנבואית-שליחותית הנובעת ממנה , ואז עשוי להיווצר עם חדש , מנותק לגמרי ממורשת אבותיו . עיקר המשימה של עיצוב ההתייחסות למורשת והתאמתה לאידאולוגיה הציונית הוטל על כתפיה של מערכת החינוך . זו נועדה להקנות לדור הצעיר את הערכים החדשים , תוך כדי ברירת מקורות מתוך המסורת , אלא שבלהט העשייה הציונית לא נתלבנה התשובה לשאלה אילו ערכים יש להקנות לחניך . כל עוד נאבקה הציונות על הצלחתה , החינוך לערכיה היה מזוהה עם עיצוב דמותו של "היהודי החדש , " כאמצעי לחברות ( סוציאליזציה ) לאומית וחלוצית שחתרה להקיף את כל בני העם , על מגוון ארצות מוצאם , מעמדם החברתי והאידאולוגיות שלהם . מה שהתקבל מתוך המורשת היהודית כוון להנחיל את הרגש הלאומי ...
אל הספר