ההליכים בבית המשפט הגבוה לצדק ( להלן : בג"צ ) שונים מההליכים בבתי המשפט הרגילים , לא רק בשל מהות העניינים הנדונים בבג"צ אלא גם בשל צורת ההליכים וסדרי הדין . בעוד שהליכים בבתי המשפט הרגילים נפתחים בהגשת תובענה , הליכי בג"צ מתחילים בעתירה , הנתמכת בתצהיר המאמת את העובדות אשר בה . מהותה של העתירה היא בקשה לבג"צ להוצאת צו נגד אחת הרשויות הנזכרות בסעיף 15 לחוק יסוד : השפיטה , המחייב אותה לעשות מעשה או להימנע מעשותו . בניגוד להליכים הרגילים בבתי המשפט הרגילים , שם כל אדם רשאי להגיש כל תביעה נגד אחר , בין אם יש בה ממש ובין אם לאו , ולהביא לדיון בה , הרי בבג"צ אין זכות כזו בידי העותר . מתן צו על ידי בג"צ הוא עניין שבשיקול דעת . בג"צ רשאי לסרב מתן צו , גם כאשר ישנה עילה טובה בידי המבקש , שבבית משפט רגיל היה מקבל על פיה את מבוקשו . ההליך בבג"צ בנוי משני שלבים : שלב ראשון הוא בקשת העותר להוצאת צו על תנאי . על העותר לשכנע את בג"צ כי יש מקום לדון בעתירתו , משום שלכאורה יש לו עילה טובה לדיון בה . השתכנע בית המשפט , בתום שלב זה , כי התקיימו התנאים המזכים את העותר בצו על תנאי , יוציא צו אל המשיב המורה...
אל הספר