הקיבוץ והמדינה

אניטה שפירא התנועה הציונית מראשיתה היתה בגדר התרסה של הרצון האנושי מול תהליכים היסטוריים : תנועת ההגירה הגדולה של יהודים פנתה מערבה , אל עבר מדינות תעשייתיות ועשירות במשאבים ובהזדמנויות , ואילו התנועה הציונית קראה להגירה מזרחה , לארץ דלה ונחשלת ; התהליך ההיסטורי היה בכיוון של תיעוש , ואילו התנועה הציונית דיברה על רומנטיקה של עובדי אדמה ; חלק לא מבוטל מן היהודים נעו לעבר טמיעה בקרב העמים שבתוכם ישבו , והציונות הרימה על נס את הפרטיקולריות הלאומית היהודית ; ארץ–ישראל נראתה ארץ שלא תצלח להתיישבות , העם היהודי לא הוכיח כשרונות של עם מיישב , ובכל זאת המפעל הציוני קם והיה , מתריס כלפי ההיסטוריה , מגשים כביכול את דברי הרצל ' אם תרצו – אין זו אגדה . ' האמונה בכוחו של הרצון האנושי לעצב גורל , לשנות את מהלך ההיסטוריה , או כפי שנאמר בתנועות מסוימות , לשמש מיילד של ההיסטוריה , היתה אופיינית לתנועות מהפכניות אוונגרדיות שאמנם דגלו בהתפתחות היסטורית בלתי–נמנעת , דטרמיניסטית , אבל סברו שמתפקידו של המהפכן להחיש במעשיו את ההתפתחות . המחצית הראשונה של המאה 20–ה ידעה נסיונות הרואיים לשנות את מהלך ההיסטוריה...  אל הספר