פרק שביעי שה לבית אבות

א . מחלוקת האמוראים אם שה למת אבות דאור"תא ר ' יוחנן אמר במסכת נדרים , שאין אדם יכול להביא קרבן חובה על חברו שלא מדעתו ' . ויוצאים מכלל זה רק הקרבנות של ד' מחוסרי כפרה ; שהרי אדם יכול להביא את הקרבנות האלה על בניו ועל בנותיו הקטנים , אף על פי שאין להם דעת , ולפיכך הוא יכול להביא אותם גם על אנשים אחרים שלא מדעתם . ושואל על כך התלמוד , שלפי זה היה עלינו לומר שאדם יכול להביא את קרבן הפסח על חברו שלא מדעתו - כדרך שהאב יכול להמנות את בניו ואת בנותיו על פסחו אף על פי שאין להם דעת . ומשיב על כך ר ' זירא : "שה לבית אבות לאו דאורייתא" - הווה אומר : מדין תורה אין אדם יכול להמנות את בניו ואת בנותיו 2 על פסחו , שהרי אין להם דעת , ולפיכך גם אין הוא יכול להמנות את חברו על הפסח שלא מדעתו . פירוש זה של שיטת ר ' יוחנן נאמר על ידי ר ' זירא , ואילו ר ' יוחנן עצמו לא קיבל 3 כנראה את הפירוש הזה של שיטתו ; שכן מוכח מדבריו במקום אחר , שהוא אומר ששה לבית אבות דאורייתא , והאב יכול מדין תורה להמנות את בניו על פסחו . וחוזרת אפוא השאלה למקומה : מדוע אין אדם יכול להביא את הפסח על חברו שלא מדעתו , כשם שמדין תורה הו...  אל הספר