הידרדרות היחסים בין ישראל לבין מצרים לאורך הגבול היתה מהירה יחסית . עד מארס 1954 עמדו יחסים אלה בסימן של רגיעה יחסית . גם אם בסתיו 1953 התעמתו נציגי שני הצדדים , כנזכר בפרק החמישי , בסוגיית השליטה על האזור המפורז של עוג'ה , הנה הטון הכללי של הוויכוח היה מתון , והוויכוח עצמו התנהל בעיקר בוועדת שביתת הנשק . אפילו פעולתם של אנשי יחידה , 101 שחדרו , כזכור , לאזור המפורז במטרה לסלק משם בדווים , לא גררה תגובה צבאית מצרית ; המצרים הסתפקו בהעלאת העניין בפני ועדת שביתת הנשק . כך , בערך , היה גם לגבי בעיות ההסתננות שהתעוררו לאורך קו שביתת הנשק ברצועת עזה . נקודת המוצא של הנציגים משתי המדינות היתה שיש לנסות ולהתגבר בצוותא על הבעיות , חרף כל הקשיים הכרוכים בכך . במארס 1954 הצטברו יחדיו כמה אירועים , שכל אחד מהם לא היה משמעותי בפני עצמו , אך צירופם יצר אווירה קשה על הגבול והעביר את היחסים בין הצדדים . חרף השינוי הזה , עדיין הוסיפה פעילות הביטחון הישראלית להתנהל במסגרת הרחבה יותר של מדיניות הביטחון השוטף , המבקשת לדבוק במשטר שביתת הנשק . שינוי מוקד החיכוך : מבעיית ההסתננות להתנגשויות צבאיות בסוף פבר...
אל הספר