למרות ההחרפה בהסתכנות ובמצב יחסי הגבול בין שתי המדינות , שבו הצדדים בנובמבר 1952 לדון בהארכת 'הסכם המפקדים , 'המקומיים שתוקפו עמד לפוג בסוף החודש . סעיפי ההסכם שהוצע עכשיו היו דומים לאלה של 'הסכם ינואר' , 1952 משמע , שוב הוטל איסור על הירי לעבר מסתננים ועל פעולות התגמול ' . הדרגים הישראליים הבכירים לא ששו על כך . לדעתם , אבד ערכו של ההסכם כמכשיר במאבק כנגד ההסתננות , והם היו משוכנעים שרק הפעלת אמצעים מזוינים תביא להפסקת התופעה הזאת . ברוח התפיסה הזאת ניתנה הוראה לכוחות צה"ל השומרים על הגבול להחריף את תגובתם כלפי נסיונות הסתננות . במקביל הסתמנה מגמה של הגברת פעולות התגמול , כדי להגביר את הלחץ על האוכלוסייה והשלטונות בירדן . ההסכמים , בתבניתם המגבילה , בוודאי לא קידמו את המאבק בהסתננות , מנקודת הראות של צה"ל . אולם הלחצים המדיניים מנעו הסתלקות מוחלטת מההסכמים , ולכן התרכז המאמץ הישראלי בצמצום המגבלות על פעילותם של כוחות צה"ל . בסיכומו של דבר נתבקשה משלחת ישראל לוועדת שביתת הנשק לנסות ו'לטרפד' את ההסכם , אך נבצר ממנה לעשות זאת . המשלחת 2 הירדנית דבקה בנוסח הקיים , ההסכם הוארך עד ינואר , 1...
אל הספר