הסכמי שביתת הנשק , ומשטר שביתת הנשק שצמח מהם , היוו את הבסיס ליחסי ישראל עם שכנותיה בתקופה שלאחר המלחמה הישראלית ערבית הראשונה . ניהולו ומימושו של משטר שביתת הנשק היו בידי המערכת הצבאית , גם כאשר אופי הבעיות שעמדו על הפרק היה מדיני יותר מאשר צבאי . כך היה צה"ל למעורב בעיצוב ובהוצאה לפועל של מדיניות שבה שולבו היבטים מדיניים בהיבטים צבאיים . תבנית זו נקבעה מלכתחילה ; רק ב 1951 ניסו אנשי משרד החוץ להגביר את חלקם בעיצוב המדיניות ביחס למשטר שביתת הנשק , וגם אז היתה הצלחתם מוגבלת ביותר . המצב כולו סיפק ראיה נוספת לדרך התייחסותה של ההנהגה הישראלית למגעים עם מדינות ערב ; משמעותם היתה בראש ובראשונה צבאית בטחונית . המגעים עם נציגי מדינות ערב התנהלו בוועדות שביתת הנשק , שהוקמו עלפי הסכמי שביתת הנשק , ולשם נוקזו הבעיות שהתעוררו מפעם לפעם ונראו כאילו אפשר לפתור אותן במסגרת המשותפת . במרוצת הזמן הסתבר כי הסכמי שביתת הנשק לא קידמו את הצדדים לעבר חוזה שלום , בניגוד לציפיות . אדרבה , חלק מהבעיות שהתגלעו בין ישראל לשותפותיה להסכמים הפכו לגורם חיכוך , שהלך והחמיר . שתי הבעיות הבולטות ביותר בהקשר זה היו ...
אל הספר