העיסוק המקיף של לוין בגוף וההתייחסויות הרבות ביצירותיו לאיבריו , תפקודיו , תוצריו , כאביו , תענוגותיו וקולות ה"שיח" שלו מעידים על הגופניות כמסגרת ההתייחסות העיקרית של הסובייקטיביות בדרמה שלו . הוא לועג למושגים כגון , "נפש" , "נשמה" , "רוח" גם אם הם מופיעים לעתים רחוקות במחזותיו , ושולל את קיומם כישויות נפרדות ונבדלות . כך מכיר כביכול צ'רכס , במחזה שיץ , בקיומה של נפש , אך היא נתפסת רק באמצעות מושגי הגוף : לאכול , לאכול , לאכול . איזו עבודת פרך , ללעוס , לטחון , לשחוק את הלסתות , לבלוע ( ... 1 לעכל ולהפריש ולנגב , והרעב בפנים לא נסתם , וכיליון הנפש מוצץ , מוצץ , מוצץ ... אבל מה כבר אפשר להשליך לנפש מלבד עופות וחזירים ואבטיחים ? נפש , רוצה שניצל !? ( עמ' ( 352-351 אפילו במחזות שבהם מופיעות דמויות של מתים , כגון הילד חולם וההולכים בחושך , מתחוללת הגשמה פיזית של הדמות המתה , אבל "רוחה" אינה מופיעה . ההתמקדות של לוין בגוף כ"מהות" הסובייקט האנושי מנוגדת ניגוד מובהק למסורת הפילוסופיה המערבית , שנטתה לתפוס את האדם באמצעות התבנית הניגודית וההייררכית של גוף נפש . הדואליזם המסורתי לא זו בלבד שהעי...
אל הספר