גם בסוגיית האורח והמלון ניתן לזהות את התהומות ההווייתיים שעליהם בנוי הטקסט ועלילותיו . אין הוא מתמסר לעצב את אותה מציאות תהומית , אלא מתמקד ביוצא ממנה . כך מצאנו בראשיתו של הרומן : 'נתתי ידי על לבי . ידי ריתתה על ליבי כשם שליבי ריתת בידי' . ( 7 ) עמידתו של האורח על סיפה של העיר החרבה מציגה מסגרת הכרתית דו-כיוונית לסיפור מעשי העיר . מצד היד הנתונה על הלב , כלומר מכוח ההכרה הפועלת , ולהפך מצד הלב הנתון ביד , ההכרה הנפעלת על ירי התייחסותה אל עצמה . כך גם מצאנו בהמשך : 'מלבד קול האדמה שענתה על קול פעמותי לא נשמע קול אחר' . ( 8 ) למרות הכרת האורח בדו-כיווניות של התהום הרובצת תחת פעמיו , הוא מעיד על עצמו : 'אבל אני לא נתתי לבי לקולה של אדמה , אלא מהלך הייתי ומהרהר היכן אניח את מטלטלי והיכן אמצא מקום לינה' ( שם . ( הטקסט ממקד את זווית הסיפור במה שמתרחש על פני האדמה : במדרך הרגל ובמעשים הקשורים בהתהלכות זו , שהם צרכי לינה ומיטלטלים . אותו חלל הנבט אלינו מתחת למעשים ומתוכם נפער גם ממעל להם : 'הכוכבים קבועים ברקיע ואורם מבהיק ממימי הנהר , ובין אלו לאלו אורן של הציגריות הולך . אותה שעה באה בבואה ...
אל הספר