התיאוריה המעמידה את הטקסט המקראי בהבנה המדרשית כסמלי לעומת האלגורי , זו המבטלת את הדיכוטומיה בין תוך לחיצון ואת הידבקות של הבגד לגוף והטקסט למשמעות , מעלה ביתר חריפות את שאלת הרלוונטיות של הקטגוריה הפרשנית שנתקבלה מימי הביניים הן בספרות הרבנית הן במחקריה כלפי ספרות המדרש ביחסה למקרא . " קטגוריה זו מבחינה בין שתי גישות הרמנויטיות טקסטואליות : ' פשט' . 'דרש'ו גישת ה'פשט' מבארת את הכתובים ככתבם מתוך דקדוק המילות והקשרן המשמעי הנגלה הנראה לעין , ואילו ה'דרש' נוטה מן הכתובים עצמם אל עבר משמעויות 'רחוקות' 'עמוקות' . 'סודיות' לפיכך , זהו פירוש 'סוביקטיבי' 'אסמכתאי' ' יוצר' שאינו כבול באופן קפדני אל העיצוב הטקסטואלי ( לשוני , מבני ) עצמו . 253 למרות שהמתחים : 'פשט' ו'דרש' לקוחים מספרות חז"ל עצמה , ספק אם המשמעות הימיביניימית שהושפעה מן הפרשנות הקראית האנטי-מדרשית , מתאימה בהכרח לספרות חז"ל שלגביה 'לא ברור עד כמה היתה חדה ההבחנה בין פשט " . 'לדרש אכן על פי התיאוריה שלנו הטקסט של חז"ל עשוי 'כהדין קמצא' שאין לו בגד , מעטה נגלה , פשט שאמור לצאת ממנו , כיון ש'לבושו מניה . 'וביה נקודה זו מכחישה את ה...
אל הספר