כשאנו בוחנים את אופן עיצובה של דיאלקטיקה הפירוש והשינון בטקסטים של חז"ל על התפלגויותיהם הז'אנריות , אנו מוצאים לפנינו טקסט בלתי גמור . כל הטקסטים , החל בטקסט המשנה המקצר בסגנונו , וכלה בסוגיות התלמודיות המתפרסות אינם משקפים מיצוי טקסטואלי , כאילו אמרו כל שיש להם לומר . פתיחות הטקסט החז"לי נקבעה ראש וראשונה ממציאותם של אלמנטים אינטר-טקסטואליים המוטבעים ברבדיו השונים . חללו של הטקסט מהוה מסגרת לשיח המעצב את אותם אלמנטים באופן מסוים , ויוצר את דמותו של הטקסט המסוים . עם זאת , אין הוא מונע מהם שיח עצמאי רחב מעבר , או לצר השיח שהוא יצר . כלומר , הטקסט במבנה התקשרותו הפרשנית משקף מודעות לכך שהאלמנטים המאכלסים אותו טומנים בחובם פוטנציאל איכותי , ומשום כך גם פוטנציאל דיסקורסיבי , אינסופי . כיון שאין הוא יכול להציג סימולטנית פוטנציאל רבגוני זה , הן אונטולוגיה - ירידה עד כדי מצוי חקרו של פוטנציאל זה , והן מתודולוגית - כיון שחשיבתו ליניארית-אנליטית ולא סימולטנית- הרמונית , הוא ממעיט בדרך ההתקשרות הפרשנית אותה הוא מציג , ומשווה לה גוון יחסי משני מקוטע ובלתי שלם . כדוגמא לכך נתבונן בפתיחה למשנה הרא...
אל הספר