תפיסת הדיבר האלוהי כסימולטני המזוהה עם האחדות ולא עם האחידות , ותפיסת הדיבור האנושי במפגשו עמו כמפצל , עומדת כאנטי-תזה לתפיסה הרואה בלשון האנושית האוטנטית תכליתיות , אחידות ללא קישוטים ומטאפורות . הנחת היסוד הטמונה בעמקי האידיאליות של הטוטאליות הלשונית היא הטוטאליות המשמעית המתבטאת בה , וזו מוקפת בתפיסה המערבית המקובלת בדבר הטוטאליות של האלוהים , האמת והרוח " . טוטאליות זו זוהתה עם הברירות וזו זוהתה עם המוחלטות , ושניהם הולידו את המובנות , ההבנה , והתבונה ( משאת נפשה של הפילוסופיה . ( דוגמא טובה לכך מתבטאת בהגנתו של הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ על הלשון הדתית של המיסטיקאים ש'מחשבותיהם הן בדרך כלל מעורפלות ; דבריהם יכולים להועיל כאמצעי להביא לידי קבלה קלה יותר של האמיתות , בתנאי שתינתן משמעות משביעת רצון למחשבות המעורפלות 144 . 'הללו לכן , גם המטאפורות שהם משתמשים בן מיותרות מבחינת אמיתת הלשון שניתנה להיאמר באופן פשוט וברור וללא אמצעי פיגורטיבי . גם כאן , אם כי בהקשר הפילוסופי-תיאולוגי , אנו מוצאים את השאיפה ליחידאיות של הלשון , אשר תשקף את היחידאיות של המשמעות . הריבוי נתפס כלא ברור...
אל הספר