מהותה של לשון חכמים הובנה במחקר מתוך עימותה או השוואתה עם לשון מקרא , שהיא 'שלא כלשון המשנה שדקדוקה ואוצר מיליה כמעט מקשה 130 . 'אחת וכך מתאר זאת בנדויד : 'זה אחד מהבדלי היסוד שבין הסגנון המגוון שבמקרא ובין הסגנון המפושט והעקיב שבמשנה , שאינו 'חוטא' בקישוטי ספרות כגון אלה . ואם אירע כפל כזה גם בלשון המשנה ... כלומר , אם יצאה לשון המשנה מגדרה ושיחקה כנרדפים , לא ייתכן שאין כוונה ברבר' . ( 25 ) יוצא מכך , שלשון חז"ל היא פשוטה ועקבית , אומרת את דברה ללא גינוני סגנון , ואם היא משנה בדבריה יש לדרוש ולחקור בדבר הכוונה : למה פתח התנא בכד וסיים בחבית . כל זאת על שום מה ? כאן הגענו לתיאורית הטקסט החז"לי שאינו על פי טבעו ספרותי -מלאכותי , אלא עממי -טבעי . הטקסט החז"לי אינו משקף לשון כתיבה , אלא לשון דבור , לשון טבעית היא לשון החיים , פשוטה וללא גינונים , אחידה ותכליתית , כל סטייה בכוונה תחילה . ( 106 , 13 ) לא כן לשון ספר הספרים , אשר בו אין ל'ייחד דיוקי משמעות לביטויים הנרדפים המתחלפים בתורה' . ( 16 ) אצל חז"ל ניתן אולי היה למצוא בסיס לתיאוריה זו של שרירות הלשון במקרא בשיטתו המפורסמת של רבי ישמ...
אל הספר