ד . החומר הסיפורי הרב שנאגר בתלמוד היה קניינם של תלמידי חכמים' והללו לא עמדו על עושרו הרוחני מוסרי ' שכן מעיניהם היו בעיקר בהלכה . הכוח השירי העצומ אשר במעשי הגמרא ובמשליה היה איפוא כעין אוצר הגנוז , והעם כמעט לא טעם את טעמו . הנסיונות להוציא את האגדה מתוך התורה שבעל פה ולהציגה לחוד ( ספר ' יפה מראה / אגדות הירושלמי , רעין , 'יעקב אגדות הבבלי ' ( לא שינו את מצב הדברים : לא הובדל כל עיקר בין המדרש ובין המעשה' ולא נוצרה איפוא אלא מקבילה לתורה שבעל פה , אשר עם העדרה הגמור של ההלכה הוסיפה זו בכל זאת לשלוט בה . מאידך גיסא הרי מן הנמנע היה כי האגדה הסיפורית לא תפלס לה נתיב ללב העם . יודעי ח"ן זכרו את המעשיות המסורתיות והיו מחבבים עלילות נבחרות . הארמית , שבה ניתנו כל הסיפורים הקצרים האלה , פינתה מקום לעברית , הקדומה והחדשה ממנה גם יחד ; גירסאות תלמודיות שונות התאחדו ; החוזר על הסיפורים הקלאסיים , בעקבות לשון החכמים' היה מוסיף מלה או חצי משפט , ו'נחלץ' במידה מסויימת מתוך כבלי הקיצור הרשמי . באופן 'בלתי רשמי / כביכול , נתהווה איפוא אוצר מתוך אוצר , מבחר מעשי התנאים והאמוראים , אשר יאה לו השם ...
אל הספר