א . אגדת העם חיה על נושאה עלילתה בלבד . אינה זקוקה לחסדי צורה ואינה נכבלת בכבלי צורה . אופיה ויופיה : היותה נמסרת בפשטות ובבהירות מפה לאוזן . שליחותה המשולשת—להזכיר נשכחות , ללמד בינה , לשעשע בעלמא—נעשית בשלמותה על ידי השמעת סיפור המעשה ושמיעתו . יש המספר בקיצור , ויש—באריכות , יש המוסר את הדבר בלי כל קישוט , ויש—בשיבוצים , ואולם בכל אלה הדבר עדיף תמיד מאפניו , הגוף—מהלבוש . סיפורי המופת של האגדה נרשמו ישר מפי העם , מפי אלמונים מספרים לפי תומם . ראשית כל ספרות—היצירה שבעל פה . הספרות המדוברת או המושרת קדמה לזו הנתונה באותיות ובתווים . יתר על כן : אגדות העם הוסיפו להתקיים קיום מסורת שבעל פה גם לאחר המצאת הכתב , ואפילו לאחר המצאת הדפוס . כל עוד מוסר האגדה עמד בתמימותו , ברגשו הראשוני השלם והבלתי מפולג , והתרבות על חינוכה האחיד , המטשטש הבדלי תפיסה וגירםה , לא פגעה בו—עמוד עמדה האגדה שבפיו בראשונותה . לפני מאה שנה עוד אפשר היה להציל מפי מאות מספרים עממיים אוצרות , ואולם בזמן החדש פסקה ראשונותה של האגדה ואין היא קיימת עתה על טהרתה שבעל פה אלא בפינות נידחות שהתרבות המודרנית לא הגיעה אליהן ...
אל הספר