הלשון קובעת עולם של מושגים ודימויים , מאפשרת תקשורת ומשפיעה על גבולות המחשבה . אנשים המשתמשים באופן חופשי וקבוע באותה לשון שותפים , בדרך כלל , לאותה תרבות . עד למאה ה 19 השתמשו רוב יהודי ארצות האסלאם וכל היהודים בארצות ערב בלשון ששימשה את שכניהם המוסלמים . ברוב ארצות ערב דיברו ערבית , באיראן דיברו פרסית , במרכז אסיה בוכרית ואוזבקית ועוד כיוצא באלה , והיו מקומות שבהם דיברו יהודים בשפות אחרות - כמו כורדית וברברית . רוב היהודים שחיו בארצות האסלאם היו אפוא שותפים , באופן הבסיסי ביותר , לתרבות של שכניהם . בדורות הקודמים דיברו רק יהודים מעטים , בעיקר יהודי תורכיה , בשפת הלדינו ( ספרדית יהודית , ( שהייתה שונה לחלוטין מזו ששימשה את הסביבה המוסלמית . דרך אגב , דווקא מעטים אלה דמו לרוב היהודים האשכנזים שלפני תקופת התמורות : יהודי מזרח אירופה השתמשו ביידיש בשעה שסביבתם דיברה בדרך כלל בלשונות סלביות . המושגים והדימויים שקבעה הלשון היו אפוא משותפים לרוב יהודי ארצות האסלאם ולבני סביבתם . מאליו ברור שלא היו קשיי תקשורת שהפרידו כין היהודים לאוכלוסייה העיקרית בארצות אלה , יהודי תוניס דיברו ערבית , אך ...
אל הספר