' כוחו של הרוח גדול רק כביטויו החיצוני , עומקו אינו אלא בשיעור שהוא מעז להתרחב ולאבד את עצמו בתוך פריסתו' ( הגל , הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח , עמ' . ( 63 החריגה האופיינית לאישיותו ולחייו של רבי נחמן מוצאת אה השלמתה בדרך שהוא תופס את העולם , ומעבר לכך , בדרך שהעולם עצמו נענה לדרך תפיסה זו . ' כמים הפנים לפנים' ( משלי כז : יט : ( העצמי המקובע בהגדרותיו ובגדרותיו ניצב נוכח מציאות מקובעת , ואילו העצמי הנכון להתרחב ולאבד את עצמו - לחרוג תמידית מעצמו , להיפתח כל פעם מחרש ולהיענות בדרכים חדשות למציאות שבתוכה ואל נכחה הוא חי - מזומן לגילויים חדשים , להסרת הלוט מעל פנים חדשות ומתחדשות של המציאות . 'המציאות היא מה , 'שהיא ותו לא , למתבונן נוקשה ; לעיני הגעגוע , השקיקה והנהירה נהרה של רבי נחמן , המציאות אוצרת סוד : היא לעולם אינה 'מה , 'שהיא סגורה בתוך עצמה ומובלת בתוך עצמה . יש בה תמיד יותר ממה שנראה למבט המנוכר , והיא תמיד מזמינה לפענוח אחר פענוח , להיכל לפנים מהיכל . בדברים האלה אני משרטט את הטריטוריה הרחבה של 'סוד' שתעסיק אותי בפרק זה . כפי שעלה במהלך דבריי גם בפרקים הקודמים , מושג הסוד ונופו...
אל הספר