הצדיק מחיה את עצמו מבור התחתית של הנפילה והשיתוק בהיזכרו בבחינת אךץ ישךאל - הרעיון של קיום שאינו נדרש להצדיק את עצמו , שהחסד מורעף עליו ואופף אותו בהיותו כפי שהוא . ברעיון הזה יש כוח להשרות ולהתמיד ( transform ) את ההוגה בו : זהו רעיון מאשר ומנחם , גם מעורר ומחיה . ההיזכרות בו היא בעצמה התרחשות של חסד , המוליד תורה ויצירה . בפרק הקודם תיארתי והארתי את אופייה המיוחד של היזכרות זו ואת מהלכה כפי שהתממשו בהתחיותו של רבי נחמן מנפילתו מכוחה של ןחינת אךץ ישךאל , בשבת 'נחמו' האחרונה של חייו . היזכרותו של רבי נחמן בנסיעתו הממשית לארץ ישראל היתה חוליה חשובה במהלך המחשבה הזאת שלו ובהתרחשות הקיומית שנתגלמה בה . זיכרון המסע צף ועלה ברוחו מתוך הפתיחה הנפשית שקדמה לו ( בבחינה צהר שהוא עשה לתבה בדיבורי אמת לפי מדרגתו , ( והוא שהפעים ועורר אותו להמשך ההבעה והיצירה . באותו הפרק דקדקתי מלשון התיאור שההיזכרות הראשונית במסע לארץ ישראל לא עירבה את הממד הרעיוני של בחינת אךץ ישךאל , ממד שהלך ונתפתח רק בהמשך ההתרחשות ; ההיזכרות הראשונית היתה בעצם הנסיעה וההגעה לארץ ישראל . מובן וברור מאליו שהנסיעה וההגעה הביוג...
אל הספר