אם השתכנע הקורא כי ברמה האישית משפחתית טיפוחה של אגדת הבן או הבת שנפלו חיונית להישרדותה של המשפחה , בחינת הקונטרוברסיה סביב "שכול השואה" עשויה מנקודת מבט זו להאיר באור חדש את המסורת הספרותית בנושא כאוב זה . כאשר מדובר בשכול השואה , שבו מצויים מרכיבי זיכרון אישי וקולקטיבי בעת ובעונה אחת , עולה מיד בתודעתנו הטיעון הקלסי שהשמיעו רוב ניצולי השואה עד משפט אייכמן לפחות : "שתקנו כי חשנו ביחס המשפיל של החברה הישראלית שהאשימה אותנו בהליכה כנועה לתאי הגזים כצאן . "לטבח אין תמה אפוא שבאווירה שכזאת כל ניסיון לטפח אגדה אישית הרואית לא רק שנחנק באבו , אלא שרוב הניצולים השתדלו להתכחש לחוויית אימי השואה . לפי החשיבות הפסיכולוגית שייחסנו לטיפוח אגרת השכול , נצטרך להניח לפי שעה שהחנקה זו פוגמת ביכולת ההישרדות של בני הדור השני לניצולי השואה . כלומר , נושא השואה עשוי להדגים כיצד דיכוי הכושר הרטורי של ניצולי השואה בלם כל אפשרות של בני הדור השני לבנות אגדות על הוריהם . מבחינה זו יוצאים כמובן מן הכלל מורדי הגטאות ומי שזכה להצטרף לפרטיזנים , מכיוון שעל הלוחמים הללו נוצרו אגדות ושירים שהזינו אף אה הנוער הישראל...
אל הספר