בפרקים הקודמים טרחתי להוכיח בק"ן טעמים שהנרטיב הסובייקטיבי הוא יסוד חיוני ליכולת ההישרדות ברמה האישית והקולקטיבית . מתוך הנחה סמויה ומוסווית שרמת האובייקטיביות במחקר ההיסטוריוגרפי מוגבלת במהותה , גייסתי את ה"אגדה" היהודית כדי לטעון שאם לא היתה האגדה מלווה את ההלכה ואת ההיסטוריה היבשה , היו החיים נושאים אופי של לוויה כמו שחוקרי האגדה סבורים . הארכתי אפוא בציטוט מתוך מחקרים שהתמקדו באגרות החורבן , לא רק כדי להראות כיצד פועלת האגרה המהפכת טרגדיה לאומית כמו זו הקרויה " חורבן" למקור של תקווה , אלא גם כדי לפקוח את עיני הקורא לעובדה שהפרשנות שחוקרים נותנים להיפוך מעין זה נושאת ביסודה אופי פסיכולוגי , חרף היומרת לדבוק במתודולוגיה ספרותית או היסטורית . כך עולה למשל שביחס לאגדות שנרקמו סביב התמסרותה של " יבנה , "וחכמיה אישוש מדויק של דרך הברחתו של רבי יוחנן בן זכאי מירושלים חשובה כיום פחות מהמציאות הפנומנולוגית שנוצרה בעקבות האגדה שהפכה את ארון המתים לארון הספרים היהודי . בדומה ניתן להניח שכיום גינוי של התאבדות מצרה בגלל האפשרות שהרומאים היו בעצם רמאים שכן לא היה ממש באיום שאיימו לטבוח את הנצורי...
אל הספר