ניסיונותיי לראות בטיפוח האגדה מהות חיונית להישרדות אישית וחברתית , מחדדים בהכרח את העימות בין חקר העבר באמצעות נרטיביות סובייקטיבית ובין ההיסטוריוגרפיה הדבקה במתודה האובייקטיבית פוזיטיביסטית . ההבדל בין חקר העבר בשיטה ההיסטוריוגרפית ובין חקר הנרטיבים האגדיים מקבל בראש ובראשונה ביטוי מוחשי כאשר אנו מבקשים לקבוע מי משתי המתודות תרמה יותר לעיצוב של הזיכרון והזהות האישית או החברתית המסוימת . יוצא מכך שלהבדל בין משקלו היחסי של המעשה ובין המעשייה שנרקמה על אודותיו משמעות מכרעת כאשר מדובר בניסיון לנסח על פיהם מתכון לפיתוח כושר הישרדות אישית חברתית בהווה ובעתיד . נראה שתשובות ראשוניות לתהיותינו אפשר לחלץ מתוך התחקות אחר מגמות במחקר הביקורתי של המקרא . בפרק זה אבקש לטעון כי באופן פרדוקסלי אותם חוקרים שלשם הנוחיות אכנה בשם 1 ה"מקראיסטים החדשים" מוכיחים בעליל כי כאשר מדובר בעיצוב הזיכרון והזהות הלאומית , הנרטיב ה"אגדי" הסובייקטיבי נוטה בעצם לגמד את משקלן של העובדות . "היסטוריות"ה כרי לחדר את הטיעון , רומה שאין מנוס מחזרה על מסתו הקלסית של אחד העם על משה . אחד העם , שבעצם הניח את היסודות לאסכולה ה...
אל הספר