המאה הי"ז היתה התקופה של השיטות השכלניות הגדולות בפילוסופיה . דיקארט , בעלי ההזדמנות' שפינוזה בונים את שיטותיהם בבניינים אדריכליים כבירים בדרך דידוקטיבית על הבסיס של אקסיומות מונחות אפריורי , בלי שייזקקו לאישור נסיוני . אמנם אצל לייבניץ , הבונה גם הוא בניין פילוסופי נשגב ומופשט כאחד על הנחת המונאדות' כאילו דופק הניסיון על הדלת ודורש רשות כניסה , ולייבניץ חייב לתת לו את הרשות הזאת על ידי ההכרה בסוג מיוחד של אמיתות , האמיתות העובדתיות . יחם האמיתות העובדתיות אל האמיתות ההכרתיות נשאר בעייתי , באשר לא הוברר אם שניות זו של מערכות האמת קיימת גם לגבי אלוהים , או שהיא רק תוצאה של מגבלותו של האדם . על כל פנים ברור , שהפילוסופיה נדרשת כאן לתת את מקומה הלגיטימי לניסיון , לחיים . דרישה זו היא המכרעת בהתפלםפותה של המאה הי"וז . הכוח הבונה את השיטות הפילוסופיות הגדולות כאילו פוסק למשך שניים או שלושה דורות . לא קם לדורות אלה פילוםוף אדריכל' שהיה דומה לאדריכלים פילוסופיים של המאה הי"ז . ובכל זאת מכנה את עצמה המאה הי"ח 'המאה הפילוסופית / והדין עמה , שהרי זהו העידן שבו מתפשטת החשיבה הפילוסופית אל החיים ל...
אל הספר