בתורת ההכרה ראינו , שאין אפשרות של הצדקה שכלתנית של מישגי היסוד של מדע הטבע . כאן , בתורת ההיפעלויות , שואל יום שוב את השאלה על היחס בין התבונה ובין ההיפעלויות , כלומר את שאלת היחס בין הרצון לתבונה . האם בכוחה של התבונה לשמש מניע למעשים ? יום עונה : 'התבונה היא — וראויה שתהיה — השפחה של ההיפעלויות . אין היא יכולה לקבוע לעצמה תפקיד אחר אלא זה שתשרת את ההיפעלויות ותציית להן . ביסודן של כל עשייות של האדם מונחת העובדה , שהרצון קובע אותן ! ואילו התבונה אינה יכולה לגרום לפעולה וגם אינה יכולה לעצור אותה . הבסיס של כל התנהגותנו הוא בלתי ראציונאלי . את ההיפעלות יכולה לעצור ולבטל רק היפעלות אחרת מנוגדת לה . תורתו של יום על היחס בין ההיפעלות לתבונה מנוגדת כאן ניגוד גמור לתורתו של שפינוזה . וכמו שראינו לעיל בתורת ההכרה של יום , שביקורתו את מושג הסיבתיות והעצם מביאה לידי כך , שהוא מפקיד את עצמו ביד כוחות איראציונאליים , ביולוגיים , כך מבליט הוא גם בפסיכולוגיה של ההיפעלויות את נצחון הכוחות הבלתי שכליים על כל השיקולים של השכל .
אל הספר