המושג של המושכל המכוון , המשמש יסור להבחנה בין הדרגה הראשונה לשתי הדרגות העליונות של ההכרה , משמש יחד עם זה ביטוי לשכלתנותו של שפינוזה . התפיסה הרגילה והמקובלת של האמת מגדירה את האמת כהתאמה בין המושכל והמושא שלו . המושכל הוא אמיתי , כשהוא מתאים למושא ( תורת ההתאמה של האמת . ( אולם אצל שפינוזה קיימת האמת של המושכל המכוון באשר הוא מכוון . אמת זו היא בעלת הכרח פנימי , והיא ניכרת בלי זיקה להתאמה עם מושאה . ובמושג זה של ההכרה המכוונת מגיעה שכלתנותו של שפינוזה לשיאה ( האנס פיכלר . (™ [ Pichler ] שהרי אם אפשר מבחינה עקרונית להגדיר את כל הדברים כך , שכל תכונותיהם נופקות מתוך ההגדרה , אזי כל אמת היא — שוב מבחינה עקרונית — בעלת הכרח פנימי . לא כן אצל המושג הנםיוני , הבלתי מכוון : מי שקנה לו רק מושג כזה , מן ההכרח שישאל מדי פעם בפעם את הניסיון , את המושא' ויתקן על ידי כך את מושגו . אך מי שיש לו הגדרה מכוונת יכול להכיר את כל התכונות של המושא מתוך ההגדרה הזאת , ולא ישאל מדי פעם בפעם את המושא ולא יצטרך לפנות אל הניסיון . לגבי המושג הבלתי מכוון צריך לומר עוד , שכל תוספת ידיעתנו על ידי הניסיון היא מקר...
אל הספר