כבר נפגשנו לעיל במשל , בו שפינתה משתדל להמיר דואליזם שורשי של המסורת הפילוסופית על ידי מוניזם : הגוף והנפש אינם אצלו שני עצמים שונים , כמו אצל דיקארט והקודמים , אלא הם רק שני תארים של העצם האחד , שמקבילים זה לזה לגמרי ( וייאמר דרך אגב , שתורת הפאראלליזם בפסיכולוגיה של סוף המאה הי"ט , אשר לפיה מתאים לכל מאורע נפשי הליך פיסי ולהפך , הסתמכה בדין על שפינוזה . ( באופן דומה מנסה שפינוזה להמיר דואליזם אחר שבמסורת הפילוסופית על ידי מוניזם , והוא הניגוד שבין חופש להכרח . הפיתרון , שאותו מציע שפינוזה לבעיה העתיקה של חירות הרצון , הוא שהניגוד המסורתי שבין החופש להכרח מתבטל כשאנו מגדירים את החופש באופן נכון ואיננו מזהים אותו עם השרירות , דהיינו ; פעולה נקראת חופשית כשהיא נובעת מתוך 'טבעו' של הפועל ללא כל אניםה מן החוץ . באופן זה מגדיר שפינתה ( חלק א , גדר ז ) . י ח ו פ ש י יהא קרוי הדבר הנמצא מתוך הכרח טבעו בלבד והנכרע לפעולה על ידי עצמו בלבד : ואילו הכרחי , או , מוטב , אנוס — זה שנכרע על ידי זולתו להיות נמצא ולפעול באופן ידוע . 'ומסוים אלוהים הוא סיבה חופשית , שהרי הוא פועל מתוך חוקי טבעו בלבד , ...
אל הספר