עברנו עד כאן שני שלבים בבניין עולמו של דיקארט : יצאנו מקיומו של האני ועלינו מכאן אל המציאות של אלוהים . הרעיון המתווך היה חסרונו של האני , מוגבלותו המתבטאת בכך שהאני מטיל ספק' טועה' וטעות זו אומרת דורשני . כיצד נסביר את העובדה שישנה טעות בעולם ? כיצד נבין שישנם מושגים שאינם מתאימים למציאות ? הטעות נעשית לבעיה . ופתרון הבעיה הוא בכך : אמנם' ישנם משפטים שהם בלתי נכונים , אך בזד . אין עוד טעות . הטעות נוצרת רק אז כשאנו מסכימים למשפט המוטעה' והסכמה זו היא עניינו של הרצון החופשי של האדם . הטעות באה משום שהרצון שלנו מטה את השכל ממסלול האמת . שכלנו מוגבל הוא , אף בזה אין עדיין מקור הטעות . אילו היינו מתאפקים מחריצת משפט בכל מקום שאין לנו ידיעה ברורה , לא היינו מגיעים לכלל טעות . אד בשעה ששכלנו מוגבל הוא , רצוננו איננו מוגבל , והוא מפתה אותנו לחרוץ משפט גם מחוץ לתחום הידיעה המוארת ב'אור . 'הטבעי לכן הטעות היא אשמתו של האדם . ( תורה זו על חריצת המשפט בפעולת הרצון תחזור אצל שפינוזה' תורת המידות , ספר ב , משפט מט . אך שפינוזה כופר בזד . שיש לנו החופש להתאפק מחריצת המשפט המוטעה . ( בין הדברים שאין...
אל הספר