אלוהים בבחינת היותו אימאננטי לעולם הוא נשמת העולם , החודרת את הכול ומחיה את הכול , היא חיה בתוך העצמים דוגמת האמן השוכן בתוך מפעלו' בחינת אידיאה וכוח יוצר כאחד . כל הטבע נושם חיים אלוהיים אלה . נשמת העולם היא יסוד החיים , הצמיחה והתחושה בכל הדברים החיים , הצומחים , החשים . יתרה מזה : כל הדברים חיים . 'אין שום אבן החסרה נשמה . 'וחוש ואל יטען הטוען נגד זה , שישנם דברים שאין בהם זיק של חיים . אין הנפש חסרה גם כאן , היא רק נמצאת בכוח , נסתרת , ויכולה להתגלות . כשם שברונו הסיק מתוך אינםופיותו של האל את המסקנה , שהעולם הראוי לבוראו הוא אינסופי , כך הוא מסיק גם כאן ; ההנחה שאלוהים ברא דברים חסרי חיים , פירושה שאלוהים ברא פחות ממה שיכול לברוא . נשמת העולם מקשרת את כל הדברים , כשם שהאב במשפחר . מקשר את כל איבריה . במקום שלאחר מכן הכניס לייבניץ את 'ההרמוניה הקבועה מראש' כדי להסביר את ההתאמה ההדדית של כל חלקי העולם , שם מועיד ברונו תפקיד זה לנשמת העולם . בתיווכה של זו סובבים וחוזרים החיים דרך כל חלקי העולם וקושרים את כולם על ידי אהדה . כל יחידה שבעולם אינה אלא ההד והאספקלריה של כל יתר היחידות ...
אל הספר