המיתודה של ה'התאפקות' , ( epoche ) שעליה דיברנו לעיל , היתה ממלאת , בתקופה הראשונה של שיטת הוסרל , את התפקיד הזר :, החוקר 'התאפק' מלהאמין בעולם ומציאותו , הוא סילק הצדה כל מה שהיה קשור באמונה הזאת , ובמקום המאורעות האינדיבידואליים , הקשורים בזמן ידוע , ראה מעבר להם את n species המופשטים המונחים ביסודה של המציאות האינדיבידואלית . דרך זו של הוסרל היתה דרד אפלטונית . העולם נעשה שקוף , ובעד המאורעות האינדיבידואליים נראו המושגים הטהורים . המושגים האלה היו —וזהו הצד האפלטוני — בבחינת אובייקטים קיימים בעולם אידיאלי זה . היתה זאת תפיסה א 1 נט 1 ל 1 גית של המושגים . התפתחותה האחרונה של שיטת הוסרל עוזבת את התפיסה הא 1 בייקטיבית א 1 נט 1 ל 1 גית של המושגים . הוסרל רואה כעת את 'פיגום' העולם הנושא אותו , לא בסטרוקטורה מושגית חיצונית , אלא במיבנה הפנימי של התכוונוי 1 תינו . במקום העולם באה בדרד ה'התאפ קות' זאת התודעה שלנו המתכוונת אל העולם . אפשר לציין את התקופה האחרונה הזאת של מחשבת הוסרל — שמצאה בייחוד את ביטויה בספרו 'תורת היגיון פורמאלית וטראנסצנדנטאלית' ( 1929 ) ° ובספרו הצרפתי Meditations...
אל הספר