מושא ראשוני ושניי של התודעה הבלתי־מודעת

כפתרון שני לשאלת מהות התופעות הנפשיות מציע ברנטאנו : כל פעולה נפשית היא לא רק תודעה של משהו , אלא היא עצמה 'דרך אגב' גם מושא של התודעה . למשל : אני מרגיש את הכאב ויחד עם זה אני יודע שאני מרגישו . היינו , יחד עם התודעה יש כאן גם תודעה של התודעה . את התודעה של התודעה , היינו הידיעה , שאני מרגיש ברגע זה כאב או שאני מפחד או מקווה , מכנה ברנטאנו בשם 'התודעה הפנימית' או 'התודעה , 'העצמית או 'התודעה השניית / כיוון שתודעה זו , כביכול תודעה בקומה שנייה , ניתנת רק דרך אגב , היינו אגב 'תודעה , 'ראשונית שהיא תודעה של משהו שאיננו תודעה . אני שומע את הצליל ואני מודע יחד עם זאת את השמיעה הזאת . השמיעה היא התודעה הראשונית , ואילו ידיעת השמיעה היא התודעה השניית או הפנימית . והנה נשאלת השאלה < האם כל פעולה נפשית מלווה תמיד וללא יוצא מן הכלל תודעה פנימית , שניית , המודיעה לנו על מציאותה של התודעה הראשונית , או האם קיימת תודעה שאינה מלווה תודעה עצמית , והיא אפוא תודעה בלתי מודעת ? כיום נעשתה , על ידי תורותיהם של הפסיכ 1 אנאליטיקאים , התורה על התודעה הבלתי מודעת קניין הרבים . הוויכוח בשאלה זו התחיל בערד בא...  אל הספר