המדע מודרך על ידי משפט הסיבתיות . הוא מחפש סיבות ותולדות , ולדרכו לאורך חקירת הסיבות והמסובכים אין סוף , ולעולם לא יבוא המדע על סיפוק מלא שאין אחריו כלום . לעומת זר , מסתכלת האמנות בדברים ללא תלות בחוק הסיבתיות . ולכן תמיד היא משיגה את מטרתה . לגבי האמנות מתבטלים היחסים השונים , הזמן נעצר , וכל מושא שלם בתוך עצמו . ההתבוננות בדברים על ידי המדע , בהדרכת משפט הסיבתיות , דומה לקו אופקי שאין לו סוף , ואילו ההתבוננות של האמנות דומה לקו מאונך החותך את הקו האופקי בכל נקודה שרירותית . מהותו של הגאון הוא כשרונו להתבוננות זו : הגאון תולש את המושא של הקונטמפלאציה מתוך ההתהוות התמידית , הוא מעמיד את המושא בבדידותו , והמושא הבודד הזה נעשה לנציגם של מר & אים רבים לאין סםור שבחלל ובזמן . נוכל להאיר את ההבדל בין המדע לבין האמנות עוד מצד אחר . ההכרה משועבדת לשירותו של הרצון . הגאוניות היא הכישרון להפקיע את ההכרה משעבוד זה ולהביא לידי הסתכלות טהורה , שבה האישיות משתחררת מכל שרידי האינדיבידואליות שלה ונהפכת לאובייקט מכיר טהור 'עין העולם . 'הבחירה אמנם , השכל הוא תוצרו של הרצון , מכשירו , פנסו המאיר לו את...
אל הספר