זוהי השאלה המכריעה בכל השיטה : הערכת החיים ככוליות אחת . הכרנו כבר , שמהותו של הרצון היא שאיפה שאינה יכולה להשיג את מטרתה לעולם . אנו רואים את השאיפה הזאת , שלא תבוא אף פעם על סיפוקה , כבר בדרגות הנמוכות של הטבע , ובמידה שההכרה של היצורים הולכת ומתבהרת , נעשים הם יותר מודעים לסבלם . שופנהואר מזכיר את דברי קוהלת ( א , יח : ( 'יוסיף דעת יוסיף . 'מכאוב כל החיים הם בתוך תוכם סבל , הם 'עסק אשר תפוקתו רחוקה מלכסות את , 'ההוצאות לא לחינם נטל דאנטה את החומר לציור התופת מתוך עולמנו הממשי . עולם זה כולו ראוי להיקרא בשם תופת , ובני האדם הם גם הנפשות המעונות וגם השטנים המענים . האופטימיזם הפילוסופי אינו רק אופן חשיבה אבסורדי , אלא חשיבה פושעת , לעג מר לסבלה של האנושות . והנה כאשר הכרתו של האדם השיגה לדעת זאת , אילו מסקנות יוציא האדם מן ההכרה הזאת ? האדם יכול לחייב את הרצון לחיים או לשלול אותו . חיוב הרצון לחיים פירושו : לאחר שהוארה לו לרצון מהותו באור הדימוי בשלמותה ובבהירות , אין ההכרה הזאת מעכבת את רצייתו ; וכשם שרצה עד כאן בחיים ללא הכרה ומתוך דחף עיוור , כך הוא מוסיף לרצות בחיים גם אחרי שהכיר...
אל הספר